הכתובת הייתה על הקיר

* גישה זו ראתה בעובדי ההוראה, כמו גם בשאר עובדי המדינה, נטל כלכלי בנוסח ״האיש

השמן״, במקום לראות בהם מנוע חשוב לצמיחה.

התוצאות לא אחרו לבוא.

כיום, עובדי ההוראה עמוסים במטלות ואינם מתוגמלים כראוי.  שעות הוראה רבות מנויידות לביצוע המטלות המתבקשות, במקום לתת מענה חינוכי לתלמידים.

לדוגמה: הדרישות ממנהלי בתי הספר כמעט הוכפלן, בעשור האחרון, אך הדרישה ללמד בכיתה 8 שעותש בועיות נותרה על כנה.  דרישה זו מאלצת את המנהלים לאלתר, במציאות בלתי אפשרית, במקרה הטוב ובמקרה הרע גם לשקר.

הנחת היסוד שלנו תואמת להנחת היסוד, שאותה קבע דו״ח מקינזי: 

איכות ההון האנושי = איכות מערכת החינוך.

במילים אחרות, עובדי הוראה טובים הם המפתח למערכת חינוך איכותית.

איך יהירות וכוחנות מנעו דיאלוג פורה מול עובדי ההוראה בשטח. דיאלוג אשר היה מונע את הצורך הדחוף לשקם את ההרס הרב. הרס במובנו הפשוט ביותר - מבנה השכר של עובדי ההוראה היה מושתת על תמריצים לביצוע מטלות שונות וכפיצוי על עומס עבודה דיפרנציאלי, שנוצר במהלך 60 שנים בהם נחתמו הסכמי עבודה. ביוהרה רבה נגרסו ונרמסו הסכמי עבודה של שנים והוחלו רפורמות כושלות. שורש הבעיה, היא המחשבה התמוהה, שניתן לעשות רפורמות יעילות ללא תוספת תקציב. 

 

* גישה זו הוסיפה למשרת המורה שעות, אך לא הוסיפה שעות לתקן בית הספר.

 

* גישה זו העמיסה מטלות פדגוגיות ״רפורמות פדגוגיות״, אך לא תגמלה אותן תקציבית.

* גישה זו סגרה הסכמים בשת״פ עם העומדים בראש ארגוני עובדי ההוראה, לשנים רבות, ללא אפשרות לפתיחת ההסכם והתאמת השכר למציאות החדשה.

* הרפורמות של העשורים האחרונים נעשו בשיטת ׳האל חזור׳ והושפעו מגישה נאו שמרנית אשר רמסה את עובדי ההוראה ופגעה אנושות במערכת החינוך בישראל. 

המטרה שלנו:

הפיכת המקצוע לאטרקטיבי, כזה שימשוך אליו אנשים איכותיים, במילים אחרות הגדלת הביקוש. כך יצומצם המחסור בעובדי הוראה, בעלי הכשרה ייעודית. כפועל יוצא מכך, יחול שיפור במעמד עובדי ההוראה.